יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

ההרפתקה

IMG_6950 פעם לא חשבתי שלקחת אוהל לים זאת הרפתקה. אני גם חושבת שאף פעם לא עשיתי מעשה כה אמיץ רק עם חברה ובלי בנים שיצילו אתנו מאבדון בערבות נחל אלכסנדר וחוף בית ינאי. אבל זה קרה. אני וענת ברחנו עם אוהל וקראנו לזה הרפתקה.

ענת התקשרה אליי וסיפרה לי שהיא הביאה את האוטו הישן של אחותה. הדבר הראשון שאמרתי זה שאנחנו צריכות לצאת להרפתקה. מאחר והאוטו התברר כממש זקן הוחלט לצאת להרפתקה קרובה. הגיתי את רעיון חוף בית ינאי ואז החלטנו לקחת אוהל, גזיה (ללא בלון גז) ומיני גרגירים לנחל אלכסנדר הסמוך. קבענו שנעשה זאת מחר.

מחר הגיע ויצאנו לדרך. כשהגענו למקום, התברר שזה לא כל כך מגניב ואחרי סיבוב שבו עקף אותנו טרקטורון והשאיר אותנו אותנו בתוך ענן אבק החלטנו לישון על החוף, ולא סתם חוף, על החוף של כושי.

את כושי ענת ואני מכירות מהפסיקה הסביבתית בישראל ובהקשר של סוגיית בניה על החופים. למי שלא יודע, אסור לבנות בישראל על החופים שום מבנה,מלבד כאלה הנדרשים בסביבה החופית. במקרה של כושי, מלפנים משורת הדין הוחלט להשאיר לו את מבנה הקיוסק בחוף מכמורת. שמענו שכושי מנקה את החוף ושומר עליו ואפשר להעמיד שם אוהל ללא תשלום. כשהגענו באמת היו שם אוהלים ואף אחד לא ביקש כסף, אבל החוף היה מלוכלך. התאכזבנו. באמת ציפינו לראות חוף נקי, אבל אחרי כל מה שעבר עלינו בדרך שכלל לא מעט אירועים מתישים כמו חווית קניה בסופר של מחוץ לעיר, חוויות מוכרת ממש איטית ב”ריקושט” ואי יכולת לרכוש בלון גז מתאים לגזיה שלנו שגררו מחשבות על רעב על החוף, וחוויה חיובית של בשלנית דרוזית שהצילה אותנו מלהישאר בלי ארוחה חמה, אז רק רצינו להקים את האוהל ולנוח.

אה וגם האוטו הזקן של ענת התחפר בחול כשניסינו לחנות בסמוך לחוף, אבל חבורה שמחה של גברברים ירושלמים, כך התברר, דחפו את האוטו והוא יצא משם ברגע. זו הייתה התחלה של דברים טובים בהרפתקה שלנו. אז הקמנו את האוהל בחוף של כושי, הים היה יפה, ילדים ישחקו, אכלנו תבשיל בורגול עם עולש ולימון (כך הסבירה לנו המוכרת) והיינו רגועות ושמחות, למרות שהלכלוך על החוף לא הפסיק להטריד אותנו.

אחרי האוכל החלטנו לטייל קצת על החוף. צעדנו דרומה על קו המים. המים היו נעימים וחמימים, השעה הייתה שעת שקיעה. שני בחורים סחבו אוהל ענק לפנינו, העבירו אותו למקום אחר. וגם אנחנו מצאנו חוף נקי יותר רק 50 מטר מהמקום שלנו. על החוף ישבה חבורה חמודה של מבוגרים וילדים ובגלל שראינו שהם בלי אוהל, הנחנו שהם יזוזו משם עם בוא החושך. הם אמרו שאכן כך הוא הדבר וגם האוהל שלנו התרומם באוויר ונסחב בצורה מצחיקה למיקומנו החדש. התיישבו ליד האוהל עם החברה החדשה. הם הציעו לנו קפה שחור, את חום המדורה וגם קצת שייכות. שמחנו לראות בחוף אנשים שאוספים את הזבל אחריהם ובכלל, הם היו חמודים. הם השאירו לנו מדורה והזהירו שצריך להוסיף לה עצים. הם הלכו ונשארנו רק אנחנו. היו אוהלים מסביב, אבל לא היה לנו פנס. החלטנו לשמור את האש. אבל קודם קנינו בירה וערק. בבר על החוף, במחיר מופקע, אבל זה היה שווה את זה.

יצאנו לסיבוב קרשים ראשון בסביבות השעה שמונה. אני חזרתי עם שני קרשים שמצאתי לא קרוב מדי ולא רחוק מדי לאוהלים אחרים. אם הייתי צריכה לגנוב קרשים, גם את זה הייתי עושה. לא רציתי להישאר בחושך ובלי מדורה. מסתבר שלהחזיק את המדורה בחיים הפך לעיסוק העיקרי שלנו עד שהלכנו לישון. שתינו בירה ובהינו באש. דיברנו. חיפשנו עוד קרשים ואז נשפנו עליהם כדי שידלקו. גם הרתחנו מים ושתינו תה ירוק. אכלנו קצת עלי גפן מקופסת שימורים. זה התגלה כאוכל החוף המושלם וגם די המשיך את הקו הקולינרי של ארוחת הערב המוקדמת שלנו.

האש שלנו בערה בתוך חצי חבית מתכת ישנה עם חורים. זה היה נחמד להזיז את הגחלים והעצים עם שארית של ידית כורסת ים מפלסטיק שמצאתי לידנו. בכלל, אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כה אחראית לגורלי כמו בלילה הזה בים עם האוהל וענת.

האמת היא שהכי פחדתי ללכת לישון. דמיינתי איך יאנסו, ירצחו או סתם ישדדו אותנו בזמן השינה. ענת נרדמה ואני התרוממתי ופתחתי את רוכסן הכניסה לאוהל עם כל רעש קטן. שכבתי באוהל, בהיתי בטלפון הנייד ובבטריה המתרוקנת שלו. כל הזמן רציתי לשלוח את המיקום שלי לחברים כדי שידעו איפה אני כי כמעט ולא סיפרתי לאף אחד שנסעתי, אבל החזקתי את עצמי ופשוט דמיינתי דברים רעים. אחרי שהבטריה התרוקנה בהיתי בכוכבים דרך הפתח בגג האוהל עד שנרדמתי והתעוררתי שוב ונרדמתי והתעוררתי שוב. ראיתי צל של חיה קטנה נצמדת לאוהל. לא התייחסתי, רק הצצתי דרך חלון הרשת הפתוח, אבל לא ראיתי כלום. נרדמתי עד שעלה השחר.

כל כך שמחתי שתעוררתי בחיים שמיד החלטתי להכתיר את ההרפתקה כמוצלחת. יצאתי מהאוהל. הבגדים והשיער שלי הריחו ממדורה. הטלפון שלי היה מת ולא יכולתי לראות את עצמי. יצאתי לטיול על מים לבד. ראיתי את ארובות תחנת הכח בחדרה, ראיתי ציפורים, גלים, צדפים והרבה עורבים שנחתו על החוף וחיטטו בחול. והים, הוא היה מהמם וירקרק. זריחות בים זה כל כך נדיר, זה ממש יפה.

אחרי שקצת צילמתי ראיתי את ענת מציצה מהאוהל היא קמה וצחצה שיניים. ניערנו את החול מהסדין הירוק שלנו ויצאנו לחפש מישהו עם גזיה שיתן לנו להרתיח מים בפינג’אן של ענת כדי להכין לנו קפה. אני לא שותה קפה, בטוח לא שחור, אבל זאת הפעם השניה ששתיתי קפה שחור על החוף ההוא. זה היה טעים ומתוק וחם. שתינו את הקפה ליד האוהל, אכלנו עוגיות ותכננו את המשך ההרפתקה. לפתע נעמד לידנו בחור עם כובע ופנקסי גביה. הוא ביקש מאיתנו 50 ש”ח עבור האוהל ו- 30 עבור החניה. זה די הפתיע אותי, אבל גם הבנתי שאנחנו כניראה לא בחוף של כושי יותר כי היו שם פחים מסודרים והרבה פחות זבל. עדיין זה היה ניראה לי מופרך לשלם, בעיקר כשכבר סיימנו לישון וגם בכלל לא חנינו בחניה שלו. חנינו יחסית רחוק על הכביש. בסופו של דבר הוא ויתר לנו, אחרי שאמר שזה חמור מאוד שהגענו ממרחק 50 מטר והתמקמנו. הוארק רצה שנקפל את האוהל ולא נעשה את זה יותר.

כך עשינ, קיפלנו וניקינו ועברנו לשבת בצילו של גזיבו מאולתר, ענק ולבן שהיו בתוכו רק אוהלים של בנות, הנחנו שמדובר במסיבת רווקות, אבל זה היה מחוץ לגדר הבד והייתה גם מוזיקה. הן שמעו גלגל”צ. שם בילינו את שארית הבילוי הימי שלנו. נכנסו לים, הדבקנו קעקועים זמניים שהבאתי איתי, שאותם קיבלתי מהבנות החמודות של H&M לכבוד השקת קולקציה של פרטי ג’ינס שעוצבו כך שתהליך יצורם יהיה פחות מזיק לסביבה  במובן של השקעת אנרגיה ומים בתהליך היצור. הקולקציה נקראת Conscious Denim והיא מוצלחת ונעימהוהיא תגיע לחנויות ב- 6.10. את הקעקועים עיצבה koketit, מאיירת האופנה שירה ברזיל,י בשיתוף פעולה יחודי וראשון מסוגו עד כה בארץ עם הרשת.

אחרי שהדבקנו קעקועים הכנו סלט בלי שמן, אבל עם אגוזים מלח ומיץ לימון והוא היה טעים. דוע הרי שהאוכל על החוף תמיד טעים יותר. מזג האוויר היה מושלם ואפילו לא נשרפתי. בצהריים זזנו לכיוון תל אביב. זה היה כבר יום שבת וסוף ל-4 ימים לא קלים של חופש שעברו מהר מדי. רציתי להישאר שם עוד, בתוך ההרפתקה, רחוק מהבית, רחוק מהכל. אבל לא נשארתי. חזרנו למציאות.

IMG_6924 IMG_6940 IMG_6958IMG_6953 IMG_6983IMG_6951IMG_6960 IMG_6985IMG_7016IMG_7002 IMG_7005 אפשר לראות בתמונות את ענת, המדורה שלנו עם הגזיבו הלבן הגדול ברקע, את הים ואותי עם מדבקת קעקוע של התחת.

אני כבר מחכה לחופש הבא, לסוכות. אני יודעת שקוראי הבלוג שלי לא מלכלים את הטבע והחופים, אבל אם אתם יכולים, תעזרו גם לנקות קצת. תודה למי שנשאר עד הסוף. נשיקות ושבוע מעולה ושיעבור מהר.

תודה לענת על ההרפתקה ועל הצילומים. היה כיף. אני רוצה עוד.

יום שבת, 20 בספטמבר 2014

שמלת החתונות שלי

בעיר.

יש שני דברים שאני אוהבת בחתונות.  אחד, זה כשהן מתקיימות בחו”ל וזה תירוץ לטוס מכאן לקצת גם כשאין כסף ושני, זה שאפשר ללבוש שמלה אהובה וממש לא יומיומית לכמה אירועים. לבשתי את השמלה הזאת ביוני לחתונה של ליאת בגרמניה וגם ביום חמישי הארחון לחתונה ממש כיפית ונעימה בקיבוץ ניצנים. הייתה בריכה, אבל אף אחד לא קפץ, גם המשלה הזאת לא ממש מאפשרת התנהגות אינה מאפיינת “ליידי”.IMG_5465IMG_5468 בכפר.

עד שהגענו לניצנים השמש כבר שקעה ויצאו תמונות מגורענות. זה נחמד. גם הבתים היפים והקטנים בקיבוץ חמודים ובכלל, להתחיל את יום חמישי מחתונה התגלה כ דבר חיובי שמאריך את חוויית הכיף של הסופ”ש. אבל עדיין, אני מאמינה שלי יש מזל עם לתונות. החברים והקרובים שלי עושים את זה בכיף, בצורה מיוחדת, נעימה ורגועה. חשבתי על זה כשבדרך לניצנים חלפנו על פני אולמי “טרוייה”, חלל אירועים מצועצע ומזעזע בעייני. אני מעדיפה דשא של קיבוץ ובריכה.IMG_5476 IMG_5482החלטתי הפעם על אאוטפיט בהיר ואביבי לקראת סוף הקיץ. אני אוהבת את הגב השקוף של השמלה ולא צריך ללבוש חזיה.קניתי אותה בסוף החורף ב ZARA, ידעתי שאזדקק לה בקיץ.  בחרתי לשלב סנדלים צהובים של שני בר, שהחנות שלה נמצאת ברחוב שלי. עברתי יום אחד ונכנסתי. הם היו סמפל במידה שלי ואחרי מיקוח קצר, הם היו שלי במחיר נוח. המעצבת מציעה למכירה סנדלים דומים לשלי שנכנסו לבסוף ליצור, אבל הם לא מעור לקה. אני אוהבת את שלי צהובות ומבריקות.

נשאר לחכות רק לסוף עונת החתונות ולחורף.

שנה טובה לכולם!

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

יש ריח לסתיו

לפני שמגיעים אליו, לריח של הסתיו, אני אקח אתכם לטיול קצר ומלא השראה ליצירות של נרסיסו רודריגז. מעצב אמריקאי ממוצא קובני שיודע לעשות מינימליזם הרבה יותר מרגש מקלוין קליין. והכל התחיל בתמונה הזאת.c16421beab6516681fec8002a0004a5eזה קמפיין הפרסום הכי יפה שראיתי לבושם. בכל פעם שנתקלתי בו, לא הצלחתי להפסיק להביט בדוגמנית כרמן קאס עם הצמות היווניות והאור המושלם שנופל כאילו ממקור אור נחבא בתוך מקדש עתיק. הכל בתמונה הזאת שידר משהו ניצחי. אני גם יודעת שאני אוהבת בנות בלונדיניות. אז זה לא מפתיע. יש לדוגמנית גם מין שקע כזה בסנטר כמו שיש לי וזה חמוד.

e096117d2cc333f4123efdc621f5f188

Narciso Rodriguez Spring 2005 S4xpJjJ5bojlשתי שמלות שאהבתי מקולקציית קיץ 2005 של נרסיסו רודריגז. דריה בלבן לפני כמעט עשור.76ce351bcf3a6c7701d830f96798c2f4

קמפיין נוסף עם כרמן קאס לבושם של נרסיסו רודריגז כעבור עשור. זה מעניין לראות אותה, שונה אב לעדיין יפה. למרות ששום דבר לא משתווה לתמונה שלה מ 2003. שתי התמונות צולמו ע”י זוג הצלמים אינז ווינודהורד שמלה מתנפנת של נרסיסו רוזריגז מקולקציית קייץ 2014יצירות אחרונות של נרסיסו רודריז. קולקציית חורף נוכחית. החולצה השחורה עם הפאנל המעט מבריק פשוט מושלמת. מכאן7bad57678daed45c9da091626b2c74deועכשיו ליצרה האחרונה של המעצב שלמדתי להכיר במסע הזה בזמן כדי להבין איך יכול לצאת לו בושם כזה. זה פשוט אוסף של נקודות אלגנטיות, מחושבות היטב ומלאות שקט ורוגע. הבושם הזה הוא די שונה ממה שהרחתי עד כה. יש בו אווירה מאוד אנדרוגינית והרבה ניחוחות של קליפת עץ ארז, אבל גם נגיות עדינות של ורדה וגרדניה. צריך להריח כדי להרגיש. מצד אחד הבקבוק יפה ומיניליסטי, מצד שני הריח סתוי ועמוק. הוא יצא בעונה הנכונה. אולי אפילו קצת מלנכולי. כמו שכל סתיו טוב צריך להיות.Fullscreen capture 09092014 183358 צאו להריח את הסתיו בבושם הזה

 

הכרזה על הזוכה בבושם של קנזו: שיר, מזל טוב! זו את. אני אכתוב לך מייל.

אני מודה לכל הבנות החמודות שכתבו לי והשתתפו בהגרלה. שמחתי מאוד להכיר את הקוראות שלי. מבטיחה להשתדל להגריל עוד דברים משמחים בבלוג. נשיוקת והמון תודה,

ספי

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

התנגשויות

photo 4 (1)4 photo 2 (2) photo 1 (1) חום, ושוק הפשפים בשבת. מכסניים שעונים לטרנד משיכות הצבע של המעצבת סופיה ג'ון וחולצת וינטאג’ מפוליאסטר מהבית, מהאוסף הפרטי שלי שלא מאכזב אף פעם. מבחינתי אלה הם שאריות הקיץ. מוכנה כבר להמשיך הלאה.

קצת על הדפסים:

אני אוהבת הדפסים, אבל מעדיפה ללבוש בגדים חלקים. זה ניראה לי תמיד מתאמץ מדי לנסות לשדך חולצה חלקה לחלק תחתון מודפס, אבל להכל יש פתרונות. הדפסים נראים תמיד טוב יותר עם עוד הדפסים, או כפריט אחד, שמלה למשל. אם כבר החלטתי להתלבש במכנסיים מודפסים, אעדיף גם חולצה מודפסת, בהדפס רגוע יותר. זאת תכנית שבדרך כלל עובדת. הפעם זה ניראה מעולה, אבל היה חם!

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

Dress normal this Fall

את רוב שנות בית הספר שלי למדתי בשנות ה –90 וסיימתי ללמוד בשנת 2000.זה היה העשור שבמהלכו רציתי להיות כמו כולם. זה לא ממש הצליח לי, אבל ניסיתי המון. נעלתי ד”ר מרטינס ולבשתי ליוויס ששלחו לי מאמריקה וג’קט ג’ינס של קרוקר והייתי תיכוניסטית קצת משונה. רק בסופו של העשור הזה ויתרתי לעצמי ובחרתי בלהיות אני עצמי, אבל החיבה לאופנה המינימליסטית והמובנת של אז לא עברה. גם היום הליוויס הוא מותג הג’ינסים הקרוב ביותר אל ליבי, והבגדים של העשור הזה, דרכם אני חיה את התחשוות שחוויתי אז ויש לי אפילו כמה שאני לובשת עד היום. מיותר לציין שבשנות ה-90 הייתי מאוד רזה כך ששום דבר חוץ מהמידה הקטנה של הג’ינס לא ישב עליי טוב. לא היה אז XS בזארה.

אני מאמינה שיש בזה איזשהו צדק קוסמי שעכשיו כשאני יכולה להיות מה שאני רוצה ויש מגוון מטורף של אופציות ליישם את זה מבחינה אופנתית, להלתבש נורמלי הפך ללהלתבש “נכון”. מישהו הבין סוף, סוף מה זה אומר להתלבש פשוט. להתלבש בצורה שמכבדת אותנו ומעניקה לאופנה מקום, אבל עדיין שמה את היצור האנושי שבתוך הבגדים במרכז והוא לא צריך להתקשט בכתר פרחים וים אקססוריז כדי להיות יצור אופנתי ו”נכון”. (שונאת את ההגדרה הזאת כשהיא מכוונת לאנישם, אבל הפעם לא הצלחתי להתחמק).

וכשראיתי את זושה שוכבת עם הבגדים על המיטה והמפתחות לידה זה הזכיר לי את השנים שלפני הטלפון הנייד והזמינות התמידית. אני מצליחה לדמיין את עצמי לבושה ומוכנה לצאת בעודי מחכה לטלפון או לצלצול באינטרקום או שמישהו יבוא לאסוף אותי. ואני שונאת לחכות.

GG_ADU14FA2CPR_Zosia1פעם היו אומרים על GAP שזה מותג נורמלי ומשעמם, עכשיו הוא ניראה כמו אופציה טובה לג’קט ג’ינס ללא צווארון.

ונעבור לפינת הדברים שלא היו בשנות ה-90. מכונה לרענון בגדים. מצד אחד עוד מכשיר חשמלי לא נחוץ, מצד שני מכונה שמונעת בזבוז מים והרס בגדים בכביסות חוזרות ונשנות, וחוסכת כסף על ניקוי יבש. מה דעתכם?

הייתי מרעננת בה את שמלת הפרחים החדשה שלי לפני שאני אלבש אותה עם ג’קט ג’ינס ישן וסניקרס לבנות.

מה אתם תלבשנו בסתיו?

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...