יום שבת, 28 בספטמבר 2013

טוב נו, הקיץ נגמר

מצאתי את התמונות האלה בטלפון שלי כשהייתי חייבת לפנות מקום לעידכון של מערכת ההפעלה של האייפון. מחקתי לא מעט תמונות, מעטות התמונות ששרדו. ביליתי במחיקת תמונות ערב שלם. הבנתי שהתחלתי להשתמש בטלפון הזה לפני מעט פחות מחצי שנה וכל התמונות שהיו כלואות בטלפון שלי הן בעצם זכרונות מהקיץ האחרון. והקיץ הזה היה כל כך ארוך. לא חושבת שפגשתי קיץ כה ארוך בעבר.

1-photo-001 כשחשבתי על הפוסט הזה רציתי לכתוב על מה היה טוב בקיץ, איזה מוצרים גיליתי ומה עשיתי איתם, אבל אני חושבת שאני אדחה את זה ליום פחות עצל מהיום האחרון של החגים. זה הרי ברור שזה הסוף האמיתי של החופש. זה הסוף של כל מה שחיכיתי לו והסוף של כל התקוות לבטלה. חגיגות האבל על לכתו של החופש כוללות את מה שאני הכי אוהבת: לרבוץ במיטה, לקרוא, לבהות במראה ולבחון איך אני ניראת כשאני חושבת על מישהו אחר. גיליתי שזה עושה אותי די יפה, גם השיער מסתדר טוב כי התחלתי להשתמש שוב במרכך לשיער לקצוות השרופים שלא גזרתי כבר מעל לשנה. התאהבתי מחדש בי עם שיער ארוך וצהוב.

2-photo (1) התמונות האלה צולמו בזריחה לפרוייקט אמנות של חבר. קמתי אז בחמש וחצי. לבשתי את האוברול הישן ולבסוף ביליתי כך גם יום שלם בעבודה, למרו תשהוא לא כלול בקבוצת הבגדים שאני לובשת למשרד.. אמא שלי סיפרה לי השבוע שהיא כבר הפכה את האוברול הזה לשמלה בעבר והחזירה את החתיכה החסרה שהיא השכילה לשמור כדי להפוך את השמלה שוב לאוברול כשאני ביקשתי זאת ממנה.. זה רק אומר שהכל נזיל. הבגדים, השיער והחופש.

לבשתי: אוברול ממש ישן מ H&M, אולי משנות ה-90. סנדלים מפריז ומשקפי שמש של רייבאן.

טוב שהקיץ הלך.

מקווה שאתם מבלים את היום האחרון באמת של החופש בבטלה מושלמת. השיר הזה כבר כמה זמן לא יוצא לי מהראש וזה אולי כי אני שומעת אותו כל יום כמעט. הוא מלווה את המחשבה שלי על ללבוש מעיל ולנסוע ברכבת תחתית. חוץ מעוד קצת חופש, זה הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

Isabel Marant for H&M

מסע יחסי הציבור של שתוף הפעולה העלה אתמול הילוך באופן רשמי כשחלק ניכר מצילומי הקולקציה “דלפו בטעות” לרשת. הבוקר התעוררתי ללא מעט תמונות וצילומים ממש מוצלחים של הקולקציה הנחשקת. שוב עולה הדילמה האם לקנות.

isabellie-636x423המכנסיים הצרים השחורים, המודפסים וגם הלבנים בנתיים עושים לי הכי הרבה חשק. החשק הזה לקניות מתוך קולקציות שיתוף הפעולה תמיד עובר שינוי עד לרגע הקניה. בכלל, בכל שיתופי הפעולה של H&M אני צריכה לבחור בין משהו קז’ואלי או משהו ממש מיוחד שאלבש לאירוע אחד בלתי נשכח שתמיד מגיע. כאן לא צריך להתלבט. את כל מה שנחשף בינתיים יהיה אפשר ללבוש בכל יום בעיר. אני מאמינה שזאת עדיין לא כל הקולקציה. בדרך כלל הקולקציות כוללות עשרות פריטים וזו רק ההדלפה הראשונה כדי שלא נתרגל. מאמינה שההפתעות יגיעו בקרוב וזה לא יהיה זול.

im-hm-1 im-hm-4

im-hm-14

im-hm-16

כל מה שאתם רואים כאן אני משמ אוהבת. בעיקר את הסווטשירט הזה. אז אל תתקרבו אליו ב 14 בנובמבר! כל התמונות מתוך Refinery29.

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

מתנות שחורות

מאז שלמדתי בבית ספר, היה לי ולאמא מנהג לקנות לי מתנה לראש השנה. זה היה צריך להיות משהו חדש וסתוי, לא משהו מטופש ללבוש לארוחת החג. בכלל, אנחנו משפחה מאוד לא רשמית ולא מתלבשים במיני מלבושים מוגזמים לארוחות חג. ואם ארוחת שבת נערכת על שולחן ולא במיטה של ההורים מול סרט, זאת ממש חגיגה. האוכל הרבה יותר טעים כשאוכלים אותו במיטה. ולא, זה לא עושה פירורים. אנחנו מיומנים בזה.

אחרי פיסקה שלמה של יותר מדי מידע לא נחוץ ואישי המתארת את מנהגיינו הברבריים, אפשר לחזור לנושא המקורי של הפוסט. מתנות לראש השנה. השנה כולן שחורות, אולי חוץ מהעציץ, כי הוא מתנה לחיים ולאופטימיות ולא פריט אופנתי מתוחכם ומדכדך.

photo (6) נעליים מאתר הקניות Asos, מתנה לעצמי שקניתי עוד בתחילת אוגוסט, אבל הן אבדו בדואר, נשלחו אליי שוב והגיעו אחרי ראש השנה. הן הנעליים הכי מכוערות שקניתי אי פעם, אבל היה בהן משהו שרציתי. חיתוכים ורצועות ושחור וקצת עקבים. נעליים מדכדכות מושלמות. אני מוכנה לחורף.

קלאץ’ שחור וחמוד מתנה מ- Mango, מקו האקססוריז המוצלח שלהם. יש לקלאץ’ גם רצועה ואפשר לשאת אותו באלכסון, פשוט זה די אידיוטי שיש תיקים שצריך להחזיק אותם ביד. הרוכסנים חמודים והוא ניראה ממש נוח. תודה ל Mango.

חולצת פסים מושלמת לחורף. שרוולים ארוכים צרים והחולצה עצמה משוחררת מכותנה נעימה. 60 שקלים ב Zara. מתנה שקניתי לעצמי בלי לתכנן מדמי הכיס שאמא נתנה לי. כך יצא שאמא בסוף קנתה לי מתנה לראש השנה גם השנה. היא בטוח לא התכוונה ורצתה שאקנא בזה שווארמה, אבל יצא אחרת. אני מחכה שיהיה קריר ואוכל ללבוש אותה.

photo (7) photo (11) לא מתנה, אבל עוד קצת מידע אישי לא נחוץ - גנבתי את הפוסטר הזה מקולנוע בפריז. לא ממש גנבתי. היה מותר לקחת. מצחיק שגיחכתי על שם הסרט כשראיתי אותו לראשונה וזה ניראה לי קצת תמים. פתאום זה נשמע לי ממש הגיוני וקצת עצוב. לא ראיתי את הסרט. אנסה למצוא אותו. אבל הפוסטר ממש מתוק.

דברים שיש לי על השולחן: עציץ צהוב, כד מים להשקיה, כוס עם פרחי קמומיל מיובשים לריח נעים שבא לי תמיד להריח כשאני כותבת על המחשב, נר וניל מאיקאה כי אני מסרבת לשלם מאות שקלים על נרות יקרים למרות שזה מפתה ועכבר. עכשיו יש עוד עציץ.

זזתי לסינמטק לראות את “לפני המהפכה”, איראן הרומנטית מחכה לי. תהנו מהחופש!

יום חמישי, 19 בספטמבר 2013

יום שוק

במסגרת ההחלטה של עם עצמי לכתוב בבלוג כל יום, די התרשלתי כשכבר יומיים לא עשיתי את זה. הבנתי שחומרים לפוסט ביום לא חסרים לי ורק החשק הוא שעובד נגדי, אבל עכשיו זה ממש אחרת, כי התשוקה לחלוק את מה שבראשי הצהוב חזרה אליי באופן מפתיע.

photo (1) אז אתמול הייתי בשוק. שוק הכרמל נמצא בדיוק באמצע הדרך בין ביתי לבין העבודה שלי, וכמעט בכל יום אני עוברת וקונה שם משהו, אבל הביקור בשוק במלוא מובן המילה, עבורי זה משהו אחר. זה כולל מעבר בכל הדוכנים שאני אוהבת, בהייה באלף ואחד דברים שאסור לי לקנות או שאני יודעת שלמרות שהם ניראים טוב, מדובר בבלוף, והבלוף הגדול מכולם זו הכנאפה. זה כל כך מעצבן שהיא פיקטיבית ושלמצוא כנאפה ראויה בתל אביב זה קשה מנשוא.

בכל מקרה, הביקור היה בלתי מתוכנן. זה קרה כי קמתי מוקדם מדי בבוקר של יום החופש שלי כדי לשלם את המקדמה לתואר שני באוניברסיטה, בחמישה לתשע כבר הייתי בבנק לאחר שבדואר התברר לי שאני בלונדינית נורא וכתוב שם באותיות גדולות שלא ניתן לשלם את זה בדואר. הסצנה בבנק הייתה קצרה כצפוי והרגשתי שהבוקר הצלול הזה של ערב סוכות, מגיע לו הרבה יותר מזה. יצאתי מהבנק בדיזינגוף סנטר, משכתי מזומן והחלטתי לקפוץ לאלנבי, ל”אמריקה הקטנה” לרכוש תחתונים לבנים פשוטים בחמישה שקלים, לאחר שלפני כשבועיים עברתי שם בבוקר מסנוור במיוחד ופגשתי אותם לראשונה. השפעת שנות ה-90 כניראה נחה עלי ולא עוזבת והחשק לעוד תחתונים לבנים מתוצרת תעשיית הטקסיטל הגוססת-מתה של ישראל, ועוד כאלה שמיועדים ליצוא זה מה שאני צריכה ואף אחד לא יעצור אותי.

הלכתי על קינג ג’ורג’, ללא מקדם הגנה מרוח על פרצופי. בחרתי את כתמי הצלהבודדים  וכשהגעתי לאלנבי החנות הייתה סגורה. הנחתי שמוקדם מדי לתחתונים ומשם קפצתי למרקו קהירי, ללא ציפיה למצוא כלי בית ראויים, כי כלי בית ראויים מזמן לא קניתי בישראל ומשם הדרך לשוק הייתה קצרה. שמיים ללא עננים של סוף הקיץ, מעט מאוד אנשים ברחוב, וזכרונות של תחילת שנות ה-90 שוב עלו בראשי. בתקופה ההיא את כל הבגדים אמא ואני היינו קונות בשוק. כל הבגדים הכי יפים שלי היו משם. האמת היא שחוץ מרשתות ישראליות כושלות כמו “ראש אינדיאני” לא היה מה לקנות בחנויות באותה התקופה גם ככה.

ירדתי במעבר הראשי ובהיתי בכל הירקות ופירות המחכים לקונים. בשעה תשע וחצי, עדיין היה ריק בשוק. הייתי רעבה כי לא אכלתי ארוחת בוקר, אבל החלטתי לומר “לא” לכל ערמות הלחם הלבן שהביטו אליי מכל פינה. חשבתי על זה שמגוון המזונות שאני מרשה לעצמי לאכול קטן הולך עם הזמן. סרבתי גם למקל הגבינה של מאפיית לחמים ונכנסתי ל”מזרח מערב” לקנות טופו, חטיף שרימפס מהפיליפינים ותה קר אריזנה. חטיפי אצות קוריאניים היו יקרים מדי 17.90 לשלוש חבילות והחלטתי לוותר. המשכתי לכיוון חנות הפרחים שבסוף השוק. בחרתי את עציץ החמוד ביותר, נאמר לי שהוא חזק וישרוד גם בשמש וגם בצל. מעניין אם הוא יכול לשרוד את הטרור שאני עושה לעציצים בדרך כלל.

כאשר סיימתי עם העציץ אמא התקשרה ואמרה לי שאיזה באסה שלא קראתי לה לבוא לשוק ושהיא באה עכשיו. ממש יוצאת הרגע מפתח תיקוה. הבנתי שאת היום הזה אבלה בהליכה כואבת על המדרכות הלוהטות. בדרך חזרה לכיוון אלנבי קניתי גם עלי גפן ממולאים מהדוכן של הפיתות הדרוזיות, גבינת גאודה עזים במחיק מפקע שהמוכר המציע בזמן השקילה, כי בפני הגבינות אני לא יכולה לעמוד, בעיקר כאלה מחלב עזים ללא הלקטוב הדוחה. בהיתי בדוכנים של צמידים, הרגשתי בכיתה ו’, אבל ידעתי שאני לא יכולה לבזבז כסף על שיט, לא כי חבל על הכסף, פשוט ממש אין שום סיבה לקנות שום דבר מעבר לתחתונים לבנים וחולצה של אקסל רוז.

נזכרתי בחולצה ביציאה מהשוק, בעודי בוהה בכל הלחמניות הנוצצות, אבל לא קניתי. בבית מחכות לי לחמניות מקח שיפון עם דגנים. איכסוש יחסית ללחמניית בריוש, אבל בסדר. בדוכן הדפסות על חולצות דפדפתי באלבום “מוזיקה” אבל חוץ מהדפס בנאלי של הלוגו של “גאנס אנ רוזס” לא מצאתי את מה שרציתי. חציתי את אלנבי והלכתי לכיוון “אמריקה הקטנה” שבינתיים נפתחה. בגלגל התחתונים התלויים במידה S,M היו תלויים התחתונים שרציתי. לפי התוויות הבנתי שהם בעצם עודפי יצוא של JCpenny, רשת בתי כלבו די כושלת באמריקה, אבל הם פשוט מופלאים. קניתי שני זוגות וידעתי שהקניות שלי הושלמו.

photo (3) ריק בנחלת בניימין ב 9:30

photo (2) לא לקנות את זה

photo (4) חנות הפרחים האהובה בסוף השוק

photo לדרך לרכישת תחתונים על אלנבי, השנה אין סוכה.

נ.ב. כתבתי את הפוסט הזה כשאני אוכלת חטיף שרימפס, בתחתונים מול חלון פתוח. השכנים ממול נסעו לחו”ל.

יום שני, 16 בספטמבר 2013

כל מיני דברים מוזרים

היום יצאתי מהמשרד והיה חושך. נסעתי בכרם התימנים והיה חושך. כשהגעתי לדיזנגוף סנטר היה גם חושך. ורק בחנויות היה אור. נסעתי לדיזינגוף סנטר כי הייתי חייבת לקנות משהו ולהיפטר מהתלושים שקיבלתי לחג. ככל שאני מושכת את העניין זה הופך ממתנה לעונש, כי בא לי לקנות לעצמי מתנה, אבל חוסר היכולת להתלהב הוא עונש. כמו הבאנרים מהפוסט הקודם. כתבתי אותם ואיפיינתי אותם. הם עברו לעיצוב והייתי בטוחה שלא אראה אותם שוב לעולם, אבל הם המשיכו לנחות במייל שלי והטיפול בהם התארך. הייתי צריכה לתקן את הטקסטים ולתת הנחיות נוספות לעיצוב. זאת אמנם העבודה שלי, אבל אף אחד לא רוצה שהמשימה שסיימנו תחזור לטיפול נוסף. עכשיו קיבלתי מייל ששואל למה האנשים בתמונה עצבניים? ובחוץ כבר מזמן חושך ואני צריכה לצאת לרוץ.

זכיתי בכרטיסים לסרט בקולנוע לב ולמרות שיש לי עוד סרטים במנוי לב שלי, זה תמיד נחמד. אלך לראות את יפה וצעירה, סרט מטריד, כך אומרים, למרות שסרט צרפתי עם ציצים חייב להיות מטריד. הבגדים שם אמורים להיות מקסימים, מה שפחות מטריד.

כשיצאתי בחושך מהמשרד הרגשתי שקריר, דבר שלוקח את מחשבותיי לפריז. אני אוכל לנעול בקרוב  את הבנסימון התכולות שלי שקניתי שם וסוף, סוף ללבוש ג’ינס וחולצת פסים עם שרוול ארוך, תיק שחור, אולי בקרוב אפילו את הג’קט הצבאי שלי. מעניין אם אלבש את החצאית השחורה שאני מתכננת עליה עם סווטשירט. אני כבר לא יכולה לחכות. מבטיחה שאז גם אצטלם. הקיץ לא עושה ממש חשק לעשות פוזות ולחשוף רגליים שמנמנות.

מחשבות על סניקרס וחצאית זורקות אותי לפוסט הקודם שלי. קצת “שמנמנות” ואפילו לא דיבורי רזון וקצת האשמות לא ברור במה. אני אוהבת רזון, אבל בעיקר את שלי וחיה איתו כבר המון שנים. אני והרזון מסתדרים טוב, אוכלים, רצים, ישנים, נכנסים לדאון ואז קמים ממנו במצב רוח אופטימי. אין לי שום ביקורת או חוסר חיבה לכל צורת גוף אחרת, כולנו אנשים יפים ואני תמיד אומרת שזה הכי טוב שיהיה לנו, כדאי שנאהב את עצמנו עם מה שיש.

קניתי עציץ צהוב חדש ויפה אחרי כמה חודשים ללא עציצים יבשים בבית. רצחתי את הקודמים שלי, אהבתי אותם מתים, אבל אמא שלי אמרה שזה גרוע וזרקה אותם לפח. לעציץ החדש לקח מעל שבוע לפרוח ולהיפתח, אבל הוא מקסים וצהוב ועל רקע הוילון שלי בסלון יש בו אפילו משהו אפטימי, למרות שקצת עצוב לי שהוא לבד ומחר אקנה לו חבר ירוק.

צילומים של  Petra Collins מתוך שיתוף הפעולה עם אמריקן אפרל. הצלמת הקנדית צילמה עבור מגזינים מובילים וכמובן עבור AA – מכאן. לחובבי מוצרי הטריקו, צפויים מוצרים יחודיים במסגרת שיתוף הפעולה וחשק חזק מאוד לביקור באמריקה.
581765_10152148099204979_1637188025_n 1239930_10152148099394979_1000028440_n 1208535_10152148099264979_443748947_n 1236140_10152148099359979_13176598_n 994612_10152148099379979_811157826_n
לילה טוב!

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

Post Fashion Week

בשבוע שעבר התקיים שבוע האופנה בניו יורק ולי היה שבוע רווי כשלונות, כולל כישלון בהגהה של באנרים שכתבתי. כל מי שקורא את הבלוג שלי יודע שהגהה היא לא הצד החזק שלי. בעבודה, לצערי, יש להם עוד אשליות לגבי יכולת ההקלדה הפגומה שלי. מעניין אם זה משהו קטן שאפשר להחליק. אז בזמן שסבלתי, הלינקולן סנטר התמלא באנשי אופנה מוגזמים, ולמי שאף פעם לא היה בניו יורק בימי שבוע האופנה, וחושב שזה אירוע חשוב, היו בטוחים כי לאף אחד מהניו-יורקרים לא אכפת מלהקת הציפורים הצבעונית שהתעופפה לפעמים ברכבת התחתית בין התצוגות ושמילאה את הפיד באינסטגראם בצורה כל כך עיקשת ואובססיבית.

למרות שדובר כבר לא מעט על זה ש Street Style is Dead, עדיין אופנת הרחוב מעוררת אצלי עניין כי הרי הציפורים הצבעוניות הצמאות לפלאשים של הצלמים והבלוגרים לובשות את הבגדים באמת, ברחוב, באור יום. חלק מהציפורים התגלו אפילו כמעוררות השראה לא צפויה. הן נטשו את נעלי העקב המגוחכות והתעופפו בין התצוגות דווקא בנעלי ספורט. לוק המעודדת, סניקרס, סווטשירטים וקלילות מפתיעה מצביעים אולי על כך שעולם האופנה חוזר קצת לשפיות. ושפיות זה משהו הרבה יותר קרוב לסגנון שלי. כי אני אוהבת כל מה ששפוי במידה, קל ולא מתאמץ.

אין ספק שנייקי ואדידס עושים עבודה מעולה בזה שהם הופכים את נעלי הספורט למשהו שניתן ואף כדאי לנעול בגאווה מחוץ לחדר הכושר ומסלול הריצה. מעניין כמה שילמו אדידס לסוזי באבל שהסתובבה בנעלי הספורט משיתוף הפעולה של אדידס עם ראף סימונס במשך שבוע שלם, למרות שזה עושה לה רגליים שמנמנות וקצרות יותר.

עוד דבר מקסים בהפיכתם של נעלי הספורט לטרנד, גם אם זה רק טרנד חולף, זו הנגישות שלנו לפריט הלוהט. אני עוד לא פגשתי נעליי ספורט שלא יכולתי להרשות לעצמי. שיק נגיש זה קסם וקצת פחות שיעבוד לאופנה. בעצם על מי אני עובדת.

47-55a9403-susie-bubble סוזי באבל ברגליים שמנמנות ונעלי ספורט של אדידס וראף סימונס.

69-55a0280נעלי נייקי זוהרות מתאימות בצורה קצת מוגזמת לתיק הסוכריה משיתוף הפעולה של בית מרג’יאלה עם H&M

08-55a9241-jenna-lyons-milk ג’נה ליאונס של J Crew עושה ניינטיס ממש מקסים ואם היא עושה את זה, כולם יכולים.

61-55a9358-kashia-wolf-milk חזרתן המבורכת של חולצות הבטן עושה לי חשק עז לחשוף קצת עור. כבר ניסיתי זאת ביום חמישי וכולם אמרו שרזיתי. עוד כישלון. טוב, זה הלחגים. הפיתרון זה לאכול קצת יותר ולחכות לחורף.

30-55a6150-bianca-venerayan-danielle-roche אני לא יודעת מה הבייבס האלה נועלות אבל הן לגמרי עשו לי את היום. חולצת בטן, ניאון ובדי טריקו באפור מלנז’.

48-55a9455-hanneli הנלי מוסטפרטה בסווטשירט מהמם של סטלה מקארתני, יש גירסה שלו במנגו, רק בלי הציפור. חבל שנעלה עקבים. בטח נייקי לא שילמו. כל התמונות של החמודות ממנהטן מכאן.

השבוע הנוכחי התחיל עבורי טוב יותר וכל הפאשן פיפל התעופפו להם ללונדון הקרירה. הנעליים שלי מ Asos הגיעו, הכנתי תבשיל חורפי טעים ממש לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט, ונשארו רק עוד יומיים עד החופש הבא! למרות כל זאת מה שהכי בא לי זה להיות ברכבת תחתית וללבוש מעיל. מובן שההשראה לקוחה מכאן.

1175578_607256745993725_1796742827_n הפקה מקסימה ולא מתאמצת של & Other Stories

יום שני, 9 בספטמבר 2013

החגים מרזים אותי

החגים מרזים אותי. הם מרזים כי האוכל בארוחת ראש השנה של ההורים שלי כה טעים, אך דיאטטי, כי החרדות מכך שהחופש יגמר בלי שאשים לב גורמים לאובדן תיאבון וכי אפשר להתקיים בחופש על בירה מכבי, רימונים ושינה, למרות שגיליתי ביום שבת האחרון את נפלאותיו של הג’ין אנ טוניק עם לימונים.

ההחגים הם הזמן שלי לחשוב על הדברים הכי מוזרים. מוזרים יותר מהרגיל, אם זה בכלל אפשרי. מוזרים כמו לרכב על אופניים ביום כיפור לפתח תיקוה של תחילת שנות ה-90. לעשות סיבוב בכל המקומות שהכרתי אז. אני זוכרת שהייתי ילדה מאוד מחושבת ובכל זמן נתון הייתי לוקחת לי רגע לעצור ולחשוב על זה שהכל בנתיים בסדר, גם אם זה לא מושלם, והולך להיות הרבה יותר טוב. אני חושבת שבתקופה ההיא הייתי הכי ענייה, למרות שהיה לי הכל. (אמא שלי הולכת לקרוא את הפוסט ולאסור עליי את מסע האופניים. זהו אובדן קלוריות טהור מבחינתה, ללא שום רווח. היא, לפחות, תצום.)

הטיול בפתח תיקווה לא נותן לי מנוח כבר כמה ימים. אתמול בזמן הריצה (עוד משהו שאמא שלי שונאת שאני עושה ומעדיפה לגרום לי לנסות פילאטיס אנמי), הרצתי בראשי את התמונות מכיתה ד’. את החלום החוזר על עצמו כבר שנים, שבו אני נופלת ממתקן המשחקים בגן ויש גם את התמונה שעולה תדיר בראשי, בה אני בוהה בבניין ממול מחלון חדרי, בין הבניינים כר דשא ענק וגר שם רועי אוסטרובסקי, היחיד שאני ממש זוכרת מהכיתה. הוא היה ילד יפה וחכם והמתחרה שלי על תואר גאון הכיתה, למרות שהוא היה מכאן ואני רק הגעתי משם.

אם אני חושבת על זה, אז כל מי שהיה חבר שלי בתקופה ההיא היה מגה וירד. הייתה הילדה עם הפודל שההורים שלה רצו שאעזור לה באנגלית, בכיתה ד’. הייתה ילנה, הילדה הרוסיה בכיתה שלא הייתה מגניבה כמוני או אולי חכמה כמוני, או אולי משאב לגאווה על ההתאקלמות המוצלחת שלי כמוני, אבל היא הייתה שם. אני זוכרת יום אחד בו ביקרתי אצלה בבית. בתקופה ההיא בתים של ילדים אחרים הפחידו אותי כי היו מציעים לי אוכל ולא אהבתי אוכל של אחרים ולא היה לי נעים לסרב. אבל ביום ההוא אצל ילנה לבשתי את השמלה הכי יפה שלי. שמלת טריקו בפסים של כתום בהיר ולבן והדפס של עוגן וחבלים. אני חושבת שהורים של ילדים ישראלים תמיד הציעו ממתקים ככיבוד והורים של הילדים הרוסים המעטים שהכרתי בשנת 1991 הציעו ממש אוכל. מוזר. ופתח תיקווה ניראתה לי ענקית ותל אביב גם.

הייתה גם ילדה ממש מגניבה שגרה בכניסה אחרת בניין הרכבת העלוב שבו ההורים שלי שכרו את הדירה הראשונה שלנו בארץ.  היא למדה בכיתה מעליי ולקחה ואתי יום אחד אליה הביתה כי היא הייתה צריכה להתלבש למסיבה. השיער הגלי החום שלה היה רטוב והיא לבשה חולצה לבנה עם הדפס של אקסל רוז וג’ינס כחולים עם חגורה. היא נראתה לי מושלמת. אני הרגשתי כמו יצור קטן, צהוב וחסר ישע. היא הלכה למסיבה ואני הלכתי הביתה, לדירה נטולת התמונות והספרים שלנו. מינימליזם בעל כורחו.

הפסיכולוג שלי הציע פעם שאספר לו על עצמי כילדה. אמרתי לו שאני כבר בן אדם אחר ואין שום טעם לדבר על מה שהייתי. אני חושבת שמיהרתי לענות וכמובן טעיתי. הייתי אותו הדבר בדיוק עם אותו הטירוף בדיוק, רק רציתי להיות קצת יותר כמו כולם. בינתיים כבר הבנתי שזה בלתי אפשרי, והחגים מזכירים לי את זה יותר מכל, ולא רק כי הם מרזים אותי.

axl_rose_american_hellhound-293x307

התמונה היא במקום השיר הראשון ששמעתי במסיבה בכיתה ג’ – רונה, שרציתי לצרף. אך לוידאו הזה יש קצת פחות רלוונטיות אופנתית.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...